על הסתיו: הנגלה והסמוי מן העין

אנו מרגישים שהימים נוקפים ומתקצרים, בערבים פושה פה ושם כבר הצינה, ובהגיע חגי תשרי יתקיים גם הפסוק: "תש כוחה של חמה".

 

מבחינת העצים ההתכוננות לבואו של החורף היא דרמטית הרבה יותר, בעיקר עצים נשירים.

 

מה קורה באביב ובסתיו לעצים נשירים

 

מתקיימים בהם שני תהליכים לכאורה- מנוגדים.

 

מחד גיסא ,עצים אלה מכינים עצמם לאבדן עלוותם. התהליך,הסמוי מן העין, מתחיל כחודשיים לפני השלכת: הכלורופיל הירוק,המייצר עבור העצים את חמרי המזון מתחיל להתפרק לאיטו ומתגלים פיגמנטים צבעוניים בצהוב,ארגמן ואדום,הצובעים את העץ בצבעי השלכת-בעצים המתאפיינים בכך,לא כולם. תוך כדי כך,העץ שואב מהעלים את שאריות חמרי המזון ומאחסן אותם בגזע ובבדים כהכנה לליבלוב האביבי.

 

מאידך גיסא,בסתיו המוקדם ובגינות מושקות (חיקוי לגשמים) העצים חשים כאילו אביב ומחישים את הצימוח לפני השלכת.חלקם אפילו פורחים. עצים צעירים גם מחישים את צימוח השרשים בקרקע.(משום כך,הסתיו הוא עונה טובה מאד לנטיעת עצים) הסיבה: אורך היום באביב ובסתיו שווה ועצים רבים מגיבים בצימוח מוגבר כדי לשפר את סיכויי הישרדותם בסוף החורף הקשה.

 

בהגיע שעתם של העלים להיפרד מענפיהם, נוצרת בנקודת חיבורם לענפים ריקמת ניתוק והעלה הכמוש ניתק איפה ונושר ארצה. מבחינה זאת מאד נכונה האימרה "כעלה נידף" המשקפת את מצבו של העלה הנושר כקליפה ריקה שאין חפץ בה.

 

אבל ישנם עצים מופלאים,היוצאים מן הכלל, כגון גינקו בילובה,עץ עתיק,שקוטפים את עליהם הצהובים דווקא בשלכת ומכינים מהם חליטות משופעות,כך אומרים, בחמרי מרפא העוזרות לחיזוק המערכת החיסונית ולחיזוק הזיכרון.

 

לפיכך,הסתיו ,המסמל לכאורה את הסוף,קשור בעבותות רבות משקל לאביב ומסמל בעצם את המעגל הנצחי והשלם של החיים.